סיפורים מחדר הגישור – הסיפור של דפנה ואליק
"שלום קוראים לי דפנה, החלטנו להתגרש, כלומר אני החלטתי, הוא יסכים אך יש לו תנאים, יש לנו שני ילדים נהדרים בני שנתיים וחמש הם חשובים לנו מאוד, וגם חשוב לי שלא נריב, בגלל זה אני רוצה גישור אנחנו גם בעד הורות משותפת"… כך פתחה דפנה את שיחת הטלפון הראשונה אלי.
"זה מאוד יפה שחשבת על גישור" עניתי….."ראשית אני שמח לשמוע שהילדים חשובים מאוד לשניכם, וכי חשוב לך לא לריב, נשמע כי אתם שני אנשים ראליים ואחראים….. יש ביניכם תקשורת טובה/סבירה לאור הנסיבות החדשות?" שאלתי.
"עכשיו כבר לא ממש….מאז שאמרתי לו שאני רוצה להתגרש, הוא כאילו נסגר, פתאום אנחנו משני צידי המתרס, זה לא שהוא לא מדבר, אבל…..אנחנו כבר לא מתחשבים אחד בשני יותר, כל אחד יש לו צרכים ורצונות ואנחנו מצפים שהשני יקבל אותם וזהו…..במיוחד הוא, הוא חושב שבגלל שאני יוזמת את הפרידה אני צריכה לוותר יותר".
"כן, זה בהחלט יכול לקרות" אמרתי….."בוודאי בשלב הראשוני בו הוא נדרש להתמודד עם העובדה שהוא נעזב על ידי בת זוגו איתה חלק את חייו, זו יכולה להיות פגיעה קשה בדימויי והערכה העצמית של כל אדם, הוא יסכים לבוא להליך של גישור?" שאלתי.
"כן, הוא יסכים, דיברנו על כך, הוא לא איש רע, הוא גם אבא טוב, אבל אנחנו לא מתאימים, אני לא יכולה יותר לחיות אתו, עשיתי כל שיכולתי, ייעוציים זוגיים, שיחות, וויתורים, זהו עד כאן".
"בואו ניפגש ונדבר על הכול" סיכמתי, את השיחה. התשובה שלה נטעה בי את הביטחון כי נוכל לייצר שיח קונסטרוקטיבי, למרות הקושי, הכאב והדאגה של שניהם מההחלטה על הפרידה.
דפנה ואליק, נשואים זה כעשר שנים, הם גרים בבית שרכשו לא מזמן באזור המרכז, הוא איש הייטק שנדרש לעבוד שעות ארוכות מאוד לעיתים לתוך הלילה, הוא גם נדרש לנסיעות רבות לחו"ל. אליק מרגיש שבנה את עצמו בשתי ידיו במשך שנים בהם למד, וכרגע הוא בעיצומה של בניית הקריירה שלו אשר תבטיח את עתיד המשפחה כולה. דפנה למדה חינוך, עובדת כמזכירה בכירה בחברת ייעוץ, מרגישה לא מסופקת מעבודתה, היא לקחה על עצמה את עיקר המעמסה בגידול הילדים מתוקף נסיבות החיים. דפנה מרגישה כי חייה מבוזבזים, היא מבינה את חשיבות בניית הקרירה של אליק, אך היא מרגישה שזהו וויתור גדול מידי שלה ושל הילדים, לא כך דמיינה את חיי המשפחה שלה. לאחר מספר ניסיונות ייעוץ זוגי שלא צלחו היא החליטה שדרכם המשותפת הסתיימה.
הם התיישבו מולי, מעט מרוחקים זה מזה, לשניהם היה מבט עצוב בעיניים…."הכול ביננו מוסכם אין לנו ממש חילוקי דעות על הרכוש, נחלוק אותו חצי חצי, גם על דמי המזונות דיברנו, ואנחנו חושבים שהם הוגנים, שנינו עובדים ונהיה בסדר. החלטנו שאני נשארת בבית ואליק ימצא דירה קרובה לידינו, הוא ייקח את כספי החסכונות שלנו שמהווים כחצי מערך הבית ויקנה או ישכיר לעצמו דירה חדשה. יש לנו רק בעיה אחת, אליק רוצה הורות משותפת מלאה, ואני לא יכולה לראות את עצמי ישנה בלילה כשהילדים לא בחדר לידי"…….כך פתחה את השיחה ודמעות החלו לזלוג בעיניה. "אני לא מבינה את ההתעקשות שלו על הלינה בלילה, הרי עד שהם נרדמים הם יהיו אתו מה זה משנה איכן הם ישנים…..הוא יודע שזה חשוב לי וזו הדרך שלו להעניש אותי".
"איך אתה רואה הדברים אליק?" שאלתי. "זה מאוד פשוט, זה מה שהיא רצתה….. להיפרד בבקשה, זה בסדר, אנחנו נחלוק את הכול בצורה הוגנת וצודקת, כך התחייבתי וכך נעשה, הילדים האלה הם גם שלי ומגיע להם להיות איתי בדיוק אותו זמן כמו דפנה, אני קשור אליהם לא פחות, הורות משותפת זה ברור ופשוט, כולנו משלמים מחיר וגם דפנה צריכה להבין שגם היא צריכה לשלם מחיר".
"אני בהחלט מבין את מה שאתה אומר, איך אגב תתארגן, עם שעות העבודה המטורפות שלך, הוצאתם ממסגרות החינוך בשעה מדויקת, הנסיעות וכו', איך אתה רואה את הדברים?" שאלתי. "אין שום בעיה, ההורים שלי גרים קרוב, הם יעזרו לי, אני אביא בייבי סיטר באם צריך, אני אסתדר, כמו הורים רבים שעובדים ומנהלים חיי משפחה במקביל, הכול יהיה חצי חצי בדיוק על הדקה גם הזמן עם הילדים". הוא השיב.
"זו בדיוק הבעיה, עכשיו הילדים יתחילו לבלות עם ביביי סיטרים, עם ההורים שלו, במקום להיות אתו, הוא יגיע בלילה כאשר הם ממילא הולכים לישון…….למה הוא מתעקש על הדקה, הוא עושה את זה רק בשביל להכאיב לי".
לא התרשמתי כי אליק עושה זאת בשביל להכאיב לדפנה, יש משהו יותר עמוק, מאחורי עמדתו הנחרצת. אחד מהיתרונות של הליך הגישור שהוא מאפשר לקיים שיחות אישיות בין המגשר לבין כל אחד מבני הזוג בנפרד, במטרה להבין יותר לעומק את הצרכים שעומדים מאחורי העמדות. הליך משפטי אינו מאפשר זאת. ביקשתי לשוחח עם כל אחד מהם בנפרד.
"אליק, אני מאוד מבין את מה שאתה אומר, ומרגיש כי חשוב לך שהדברים יהיו מאוד הוגנים, ומחולקים בדיוק חצי חצי, למרות שייתכן ויהיה לך קושי ממשי לקיים זאת בדיוק על הדקה, אני מרגיש כי יש משהו נוסף שמאוד חשוב לך שאתה לא ממש מבטא אותו בשיחות המשותפות", פתחתי ואמרתי בשיחה הנפרדת.
"תראה, הוא אמר לי, זה ממש לא בא ממקום של לפגוע בדפנה, ואני גם יודע שהולך להיות לי ממש קשה בעבודה, האמת אני לא יודע איך אני אתמודד….אבל אני חייב לעמוד בזה, מאוד מאוד חשוב לי שהילדים ידעו שאני לא וויתרתי עליהם במילימטר, חשוב לי שהם ידעו שאני איתם בדיוק כמו האימא שלהם, דפנה לא מבינה את זה, היא לא מבינה מה אני מרגיש……".
"אני פה מוותר על הדבר הכי חשוב, איך אני ייתפס כאבא בעייני הילדים כשיהיו גדולים, אני זה שעוזב את הבית, אני כאילו נוטש אותם, כאילו ויתרתי עליהם, ובכלל היא זו שדחפה לזה". האמירה הזו למעשה משקפת את אחד מהכאבים שאיתו מתמודד אליק, איך הוא ייתפס בעיני ילדיו. זהו אחד מהקשיים איתם מתמודדים גברים רבים, שכן במרבית המקרים הנשים הן יוזמות הגירושין, ולרוב הן הנשארות בבית עם הילדים ומשמשות עדיין כהורה העיקרי. ההורות המשותפת אכן מאפשרת מענה נכון לצורך זה של הגברים, וגברים רבים רואים בכך מזור לכאבם. חשוב כי הנשים יהיו ערות לצורך הזה אצל הגברים ולא יראו בהתעקשות שלהם, ניסיון של נקמנות או פגיעה.
"אני חושב שאם תגיד את זה ישירות לדפנה, היא מאוד תהיה פתוחה לחשוב יחד איתך על פתרונות שיענו לצורך שלך איך לא להיתפס כאבא שכאילו וויתר על ילדו….נראה כי היא לא ראתה זאת כך" אמרתי.
בשיחה האישית עם דפנה ניסיתי לברר מה עומד מאחורי הקושי שלה לאפשר לילדים לישון אצל אליק, רק שני בתים רחוק ממנה ולא ממש בחדר לידה. "אני לא יודעת ממש להסביר את זה, אני פשוט רגילה לשמוע את הנשימות שלהם, אני רגילה להיכנס בלילה ולראות שהם מכוסים, זו מין תחושה שאין לי הסבר אליה, כבר עכשיו אני מתקשה להירדם כשאני יודעת שעוד מעט הם לא יישנו לידי, מה יהיה כאשר הם באמת לא יהיו לידי, יומיים שלמים ושני לילות, והם כל כך קטנים……, צריך לעשות לילדה קוקיות, לבחור שמלה, לסרק, הוא לא ממש מבין בזה, איך תלך כך לגן……." אמרה ושוב החלו דמעות זולגות מעיניה.
"אני מבין, יש דברים שעד היום את בדרך כלל טיפלת בהם, ואליק לא ממש, בעיקר בשעות הבוקר של ההכנות לגנים. אני מבין שהלינה בשישי בלילה פחות קשה לך כי למחרת היא לא צריכה לצאת לגן". אמרתי.
"כן, שישי בלילה, יכול להיות יותר קל, בכלל אני צריכה קצת להתרגל, גם הילדים צריכים להתרגל, וגם אליק צריך ללמוד דברים שבדרך כלל לא עשה…..זה לא יכול להיחתך בבום".
הצרכים האמיתיים כפי שנחשפו על ידי דפנה ואליק בשיחות האישיות, אפשרו לייצר פתרון שייתן מענה נכון לשני הצדדים.
בשיחה המשותפת ביקשתי מכל צד שיתאר לשני את הקושי עימו הוא מתמודד, פתאום הדברים נראו שונה, שניהם הבינו שלמעשה אין פה מאבק ביניהם, אלא קשיים משותפים באשר לתפקידם וזהותם כהורים מסורים ודואגים. הפתרון שהוצע והוסכם על ידי בני הזוג היה, כי בששת החודשים הראשונים לאחר הפרידה, הילדים ישנו אצל דפנה במהלך ימי השבוע, וכן בכל ליל שישי השלישי. אצל אליק הם ישנו בני ימי שישי רצופים, במהלך השבוע יוכל אליק לקחת אליו את הילדים עד לקראת שינה, שלוש פעמיים בשבוע, זאת גם בימים לא קבועים בהתאם לנסיבות העבודה של אליק. דפנה הבטיחה להיות גמישה בנושא זה לאור הוויתור וההבנה של אליק. לאחר שישה חודשים ניפגש שוב ונראה איך מתקדמים, לשלב הבא.
הפתרון שנבחר, נתן מענה לאליק, שכן בפועל היה לו קושי ממשי לקיים את ההורות המשותפת בגלל אופי העבודה שלו, וכך הוא יכול לעמוד מחד בצרכי העבודה ומאידך לקבל שעות נוספות וגמישות מדפנה, שיורידו ממנו לחץ. דפנה, קיבלה מענה לחששות שלה בעיקר מהתנהלות הקימה בשעות הבוקר, וכן קיבלה זמן הסתגלות לעובדה שהם ישנים גם בבית של אליק, אשר הבטיח ללמוד לעשות קוקיות בכל שבת בבוקר.
ספק אם דפנה ואליק היו מצליחים להגיע לשיח רגשי כזה לבטא את עצמם, ולהגיע לפתרון משתף ונכון לצרכים שלהם, אילו בחרו להתדיין בהליך משפטי. סביר שבית המשפט היה מורה על הורות משותפת ככל שני בני הזוג כשירים ויש להם מסוגלות הורית תוך שהם מביעים את רצונם לממש ולחלוק את ההורות באופן שווה. אך האם זה היה פתרון נכון לדפנה ואליק ולחששות שלהם, האם זה היה נכון לילדים, לא בטוח.
(השמות בדויים וכל הפרטים המזהים שונו)